טליה לימור, המופיעה כאן לראשונה, הביאה עימה לארוחת הצהריים כריך. הכריך הוכן בלחמנייה שחיכתה לטליה על מגש לוהט וריחני שרק יצא מהתנור בסופר. היא נמרחה בגבינת עיזים מיוחדת למריחה ועוטרה במלפפון חמוץ (בחומץ ולא במלח, מדגישה טליה).
לקינוח, הבראוניז.
דודתה של טליה על ההכנה.
"זה אולי נראה עלוב אבל היה ממש טעים" דבריה של טליה. אם יש משהו ש-What They Ate למד ומטיף לו, הוא שזה לא נייר האלומיניום, אלא מה שיש בתוכו. ובנימה אופטימית זו, נתראה מחר ישראל.
כשהגעתי למשרד היום בבוקר, אלי פלח, עורך תוכן ואדם, הישיר אלי מבט ואמר שהיום יש לו משהו יותר טוב ממלכה פלח. שתיקה השתררה במשרד.
מלכה פלח, אינה יש מאין. קודם היתה סבתא רחל. ורחל שלחה את אלי לעבודה היום עם תבשיל עוף עם אפונה ובטטה מלווה בבורגול:
"טעמים מודגשים אך לא משתלטים, חיבור נכון בין עסיסיות של העוף ופצפוץ האפונה שנמצאת בשיא העונה שלה עכשיו".
אלי מעלה נקודה מעניינת ובאמת לאחרונה כותב שורות אלו מוצא עצמו מוקף באפונה בכל אשר יפנה. יהיה זה מרגש לגלות שימושים רעננים לאותו ירק עגלגל.
בחזרה לעניינינו, הביטו בתמונה הזאת. זה נכד מאושר.
דליה ג'יבלי, כאילו רק בכדי לחזק את דברי ממקודם ובכלל, הביאה היום אורז בסמטי עם גזר גמדי ושימו לב, אפונה (!) בצ'ילי וכורכום עם ירקות בתנור. דליה הכינה את הירקות: כרובית, תפו"א ובטטה, איך לא, בשקית קוקי. המצאת המיליונים.
כותב שורות אלו מסתקרן לדעת מה יקרה לאפונה אם יכניסו אותה לשקית קוקי. ואם בכלל המכון הוולקני ישכיל להמציא אפונה, או כל ירק אחר לצורך העניין, שבמקום בתרמיל יגדל בשקית קוקי, להנאת כל הסובבים. התמונה המצורפת מוכיחה שגם דליה, מחכה לחידוש הנ"ל בקוצר רוח.
עומר בכר, לא אכל צהריים אלא יצא באמירה חברתית לאומית: חומוס פרי גליל וקציצות בקר מטירה. מחד, סולידריות במאבק לשימור תוצרת מקומית ועמל ידיהם של פועלינו ומנגד צעד קטן לקירוב בין העמים.
בתמונה למעלה: חומוס וקציצה, כי סוציאליזם זה שלום.
בתמונה למטה: אחרון העמלים המעריץ את הספוטניק.
What They Ate גאה בסועדיו ומאחל לכל בית ישראל: בתיאבון!
אריאל וייסברוד, שודאי זכור לקוראי הבלוג בזכות יצירתו הקודמת והמטרידה נתקל בפוסט מעורר ההשראה הבא ושלח את יצירתו החדשה a Liver in Love. לשיפוטכם
What They Ate לא כאן בשביל לשפוט. לא אמנות דיגטלית בכל מקרה.
ספסימן א': בין אולמות בית המשפט מצא לו עו"ד לי בוטבין, זמן להשיג חזה עוף מושחר בלחמניה + צ'יפס מ-עד העצם.
למרות צורת ההגשה המלבבת של עו"ד בוטבין, שמוצאת פינה חמה בליבי המינימליסטי, מוסר לי ש"מוטב היה לקיבתי אילו הייתי אוכל את המנה כשהגיעה ולא באיחור של שעה. חבל. הייתי אומר שכדאי ללמוד מטעויות אבל מהיכרות עם עצמי, זה לא יקרה".
ובאותה שעה, בפינה אחרת של הכרך, ספסימן ב', להלן אסי חממה, עורך וידאו ואפטריסט, הביא לעצמו סנדביץ' סלמון מ-טאטי הידועה לשמצה.
הסנדביץ', המלווה בגבינת שמנת, עגבניה, מלפפון, ובצל נעטף בלחם דגנים ועוטר ב"גולת הכותרת – סלמו(ן)".
אסי, המתגאה בשורשיו האליטיסטיים החריש את הנון. אך דבר לא יכול היה להחריש את חרושת השמועות והלחשושים שהתרוצצו בחדר הישיבות לאחר שמוצא הסנדביץ' התגלה. השיחה אף גלשה להלצות שכללו השאלות ומטאפורות מעולם הסלמון והדגה, וגרמו לדג הורדרד להחוויר עוד יותר.
מי ייתן ובלוג זה ישמש לכם אסי ולי היקרים, וגם לכם שאר הקוראים, עמוד אש בכל פעם שתרגישו שזכרונכם בוגד בכם.
אתמול ב-1:00 בלילה, קיבלתי מייל בהול עם צרופה מעו"ד מורן ברנע, המשפטנית שלי העושה לעצמה בניו יורק.
מסתבר שבזמן שכותב שורות אלו מתעדכן בסטטוסים של חבריו ומתכונן לשינה, בניו יורק מתעדכנים רבבות אדם בסטטוסים של חבריהם ויושבים לאכול צהריים. עוד סיבה לא לסמוך על אמריקנים.
What They Ate גאה בפוסט היישר מאיזור האולפנים התל אביבי, היכן שטאלנטים אוכלים צהריים ביס אחר ביס בדיוק כמונו, והייטקיסיטים מחשבים קיצם לאחור.
הבנות מנגה תקשורת, שמנווטות ציוד צילום וצוותים במיליוני שקלים בשנה לא הצליחו לצלם תמונות מוצלחות מאלו. אין ייצוב תמונה, אין פוקוס. תעשיית האשליות אינדיד.
הקיצר, שירי לקחה סלט ב-TA מאוליב. היו שם נבטים, גזר, בצל, זיתים, סלק, כרוב, גמבה, חסה, מלפפון וקורבנות נוספים. הסלט הגיע עם רוטב ויניגרט ופרוסת לחם אחת. ללא יד מכוונת או התנצלות.
מורן דלל, מנהלת המשרד הנ"ל, רקחה לעצמה טחינה. מסתבר שטחינה היא אחד ממוצרי המזון הבסיסיים שנרכשים במרוכז בנגה כמו חלב וסוכר. מדהים. ופה אני מסתפק בעסיס אננס.
כל המנות הנ"ל, מסתבר, הינן תוספות למנות העיקריות שחוסלו לפני שמי מטעמינו הספיקה לצלמן. לכותב שורות אלו ולעדשה, נותרה רק דממה.
16:50 – באיחור הגיעה למערכת הבלוג גם תמונתם של עלי הגפן מאותו משרד ממש. מפאת שלומם של הקוראים נמנעתי מלעלותה. מה שכן אעלה היא התמונה של האורז-אפונה. גם כי היא הגיעה לבסוף וגם כי היא בין המנות האהובות על סבתו של כותב שורות אלו, והוגשה לשולחן החג לא מכבר.
הקוראת הנאמנה גליה תנאי, שלחה דיווח סלולרי של הסנדביץ' גאודה ארומה הגרוע שאכלה. עיניכם רואות כי הגבינה עבה מדי, כל השאר עצוב מדי. כולל הריפוד.
כותב שורות אלו אומר: הכן את כריכך בבית ואת רכבך לחורף. ואל תסמוך על אף אחד מהם בארומה.
היום ארוחת הצהריים החלה במפח נפש עת חיכינו, במסדרון, צלחתינו בידינו, שחדר הישיבה יתפנה על מנת שנוכל לסעוד את ליבנו.
כבר אז שזפתי את עיני במנותיהם של רעיי וידעתי מי לזכות ומי לחובה. אני הפעם לחובה שכן לא הברקתי עם אורז עם בטטה ופטריות ברוטב סויה, אבל הישירו עיניכם אל גיל הוברמן, מי שבעבר הביא בעיקר קציצות יבשות. גיל פותח כאן בבלוג נושא מרתק ועמוס סופרלטיבים, תככים, יומרה ויוהרה, עליו ניטשו קרבות עזים מדם בין עקרות הבית המובילות של המאה ה-20. שקית הקוקי.
אל שק הקוקי של גיל נזרק "עוף צעיר שנקטף בשיאו וצורף לאחיו לארוחה – תפוח האדמה והבטטה, בשילוב של רטבי טריאקי וחמוץ מתוק. – והתוצאה… פשוט אין מילים בפי". לא רע, אבל כותב שורות אלו מאמין שגם אם תזרקו חתול וחיתול לשקית קוקי, זה עדיין יראה טוב.
אחיעד וינר, התעלה מעל לשניצל תירס והבליח עם "שניצל קריספי חם אש עם פתיתים ופטריות מוקפצות". כותב שורות אלו מודה שלמרות שפתיתים הם הקוויאר של השטן, זה באמת נראה טעים.
שני שלו, שחולקת עם כותב שורות אלו את העדפתה בטפרווארים, הגיעה עם "קוביות חזה עוף ברוטב צ'ילי מתוק עם בצל ופטריות מלווה בספגטי ברוטב עגבניות". כרגיל, אאמ שלה, גברת שלו בשבילכם, הכינה. "היה טעים, ממש ללקק את האצבעות".
כותב שורות אלו מודה למי מכם שחילק לו מילים חמות ושאל בשלום הפוסטים הנ"ל. החגים כידוע, כמו כל התחלה חדשה, הם זמן רגיש ביותר. אני מבטיח עקביות עם בואו של מר חשוון. ועד אז, גמר חתימה טובה.
אלוהים שיעזור לי, מדובר בחוק "כלים שלובים", הגרסא הטאפר-וורית. מאז ש-What They Ate עלה לאוויר, הרמה לא מפסיקה לעלות.
אמנם יש את מי שעדיין מתעקש על הסלט, שהפך למשעמם משהו, אבל כל שאר המשתתפים נותנים בראש.
אפתח עם שירית שרגא, שרק לפני שבוע ניסתה לחדור למדור עם פרוסת לחם וקוטג', נדחתה בבושת פנים וחזרה היום עם זעם האלוהים.
מאמן הכושר שלה המליץ על שילוב חלבון מהחי בארוחת הצהריים ושירית שילבה את החלבון.
"מה שאנחנו רואים פה זה בעצם חזה עוף מושרה במרינדה סטייל סבתא דיתי זצ"ל, שהיתה משרה עוף עם כל הרטבים הקיימים בבית פלוס.
בעת שהעוף נח לו במשרה טיגנתי קוביות של בצל, חצילים וג'ינג'ר – הכל אורגני מהמושב (הנ.צ. המלא שמור במערכת – י.י.), ואז הוספתי את רצועות העוף. אפילו אלכס (החתולה שלי) הסכימה לאכול את זה, והיא לא אוכלת בדרך כלל מוקפץ.
ולצד זה יש את המלכה הבלתי מעורערת – העגבניה. הירק האהוב עלי. וגם מלפפון (שנפקד מהתמונה מטעמי קומפוזיציה – י.י.), כי היה חסר צבע".
כותב שורות אלו גורס כי שום צבע לא חסר על הצלחת הזאת. כה לח"י שירית. שלבי את החלבון הזה.
שני שליו, חדשה למדור זה, שבה למשרד לאחר היעדרות ממושכת, לא הכירה בצמיחתו של ענק המדיה הנ"ל, ועדיין מרביצה בבנות המשרד תורה עם תפוח אדמה ובטטה אפויים מלווים בחתיכות חזה עוף.
"היה מאוד טעים, אמא שלי הכינה – כל מה שהיא מכינה טעים מאוד". כי אין בעולם אהבה כמו תפוח אדמה של אמא. וזה מדעי.
יערה ליסק, מנהלת המשרד האהובה, שינתה את הסלט הקבוע בסנדביץ' עם "מלפפון מאושר, חביתה מגונדרת ומיונז מפנק". ככל הנראה את הסנדביץ' הכינה חברת יופלה. יערה מוסרת שהסנדביץ' "מומלץ לכל סטודנט ושסנדביץ' עושים באהבה או שלא עושים בכלל"; כותב שורות אלו תוהה האם גם סטודנט עושים באהבה או שלא עושים בכלל, ומעדיף להשאיר את זה כשאלה פתוחה.
גיל הוברמן, גם הוא פירסט טיים וירג'ין כאן במדורינו, הבליח עם המנה הקלאסית של קציצות עוף ואורז.
אך אלס, על הקציצות נאמר שהן יבשות ומאעפנות, והקרינו על האורז את יבשושיותן. ואורז מה הוא יודע. הוא יעשה מה שיקרינו עליו. כבר בזמן הצילום הבחנתי שהעסק לא ממריא, אבל לא מלבינים פניה של קציצה בפני בעלה. התמונה לשיפוטכם. מזל שיש כוס גזוז, לשטוף את הבושה.
וכאן חברים אנו מגיעים לכותב שורות אלו. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אמרו חז"ל – אבל הם מתים.
כותב שורות אלו התרומם הבוקר ממיטתו בשעה 8:40, התקלח, הבין מה עליו לעשות ובין 8:50-9:05 רקח את המנה הבאה, עת קורי שינה מאיימים לנפול אל המחבת:
כן. כן. כן. תאכל את הלבלב אייל שני, להגי על זה מירי חנוך. מדובר בכבדי עוף ברוטב בלסמי, מוגשים על מצע אורז עם פטריות ואגוזים. יש גם סלט קטן בצד, אבל פאק דאט. תראו איך הכבד הקטן הזה מזיע.
הקורא הנלהב אריאל וייסברוד, שקרא את הפוסט על "השקשוקה המחייכת" של יערה, נתקף פרץ השראה נדיר ושלח את התצריף הבא.
כותב שורות אלו, שכבר שזף עיניו ביצירות דאדא וסוריאליזם אחרות בעברו, גילה שיש בתמונה מאפקט "תאונת-הרכבת" ולמרות שחפץ בכך מאד, התקשה להסיר את עיניו. והרי היא לשיפוטכם:
What They Ate מעודד אמנות חופשית ושימוש זול בתוכנות לעיבוד תמונה
